מיהו הצופה ?
הוא זה המתבונן במחשבות של עצמו, במה שמתרחש בגופו , במה שמתרחש במציאות החיצונית מולו ללא תגובה, ללא שיפוטיות, ללא ביקורת . כאשר תגיע תגובה היא תעשה מתוך בחירה מודעת.
ניתן לראות בצופה את הגרסה המשוכללת , המפותחת , הנבונה ביותר שלכם. נסו לדמיין אדם אשר ליבו פתוח לרווחה , מוחו צלול ושקט, הוא רואה עמוק לתוכו , אין מניע שלו שאינו רואה, אין רגש זר לו ואין כאב פנימי שלו שאינו רואה . הוא רואה כל התניה וכל התנהגות נרכשת שלו. שימו לב רואה ולא בהכרח מבין .
זה אדם עם מודעות על.
ברמת הפעולה במציאות איך אדם כזה יתנהל בעולם ?
הוא יראה את המחשבה, הוא יחוש ברגש הצף ועולה, הוא יחוש בזעם העולה בכביש על נהג שהרגע חתך אתך, יחוש בעלבון ממילה לא במקום, והוא יבחר לא להגיב ואיך להגיב. שימו לב המחשבות יעלו, הרגש והכאב עולים. הם לא נעלמים. התגובה משתנה מתגובה אוטומטית אמוציונלית ילדותית לתגובה מודעת, בוגרת ונבונה.
חיבור לצופה המתבונן מקנה לנו חופש בחירה, מרחב לבחירה . זאת שאלה של חירות. זאת שאלה של שחרור מכבלי ההתניות , העבר, התרבות, נכון ולא נכון . זאת היכולת להשתחרר מהגורל וממציאות של כאב וכאוס.
אדם עם בחירה לגבי התגובה שלו לסיטואציות בחייו הוא בעצם בורא מציאות .
כולנו נמצאים במקום מסוים של מודעות וחיבור לצופה. ההבנה קיימת לאן אנו רוצים להגיע אבל ביומיום ישנם קשיים ויום אחד נוכל להכיל את בן הזוג המשתלח בנו , לשתוק ולהגיב לאחר מחשבה ויום אחר פשוט נתפרק ונאבד מודעות.
לכן כדי לחזק את הקשר ולהפוך אותו לקבוע נדרש אימון. מדיטציה היא אחד הכלים. היא מאפשרת בתנאי מעבדה לשכלל את יכולת ההתבוננות . מתחילים בהתבוננות בנשימה ומתקדמים עד התבוננות בכל מה שמופיע נגד עינינו העצומות.
ג'ידו קרישנמורטי אחד מהמורים הרוחניים הגדולים בזמננו עסק רבות בנושא הצופה.
הוא ביקש לבחון את הנושא מעבר לאינטלקט . אחד מטענותיו הוא חוסר הדואליות :
The observer is the observed
הצופה הוא הנצפה. המתבונן הוא זה שמתבוננים עליו. אין בעצם הפרדה.
מה הכוונה?
טענתו היא שתחושות כמו עלבון , כעס, בדידות אינן נפרדות ממך. הן שלך. הן חלק ממך. התבוננות אינה אומרת שזה נפרד ממך . זה חלק ממי שאתה. עדיין אתה צופה בה ובוחר לא להגיב. ואז לאט לאט זה מתמוסס.
לטעמי , בדרך זו , אנו יכולים לרפא כאבי ילדות – דווקא על ידי העלאתם לפני השטח ללא התערבות ואז " שריפתם " באש המודעות. זה מאוד שונה מכלים אחרים , טובים כשלעצמם, בהם מעלים כאב בצורה מודעת ומכוונת , מנסים לנתח את השורש , מנסים להבין מה היה ומה קרה . ואז דרך ההבנה מגיעה סליחה וחמלה לעצמך ולמי שפגע.
בהרצאה אחרת הוא שואל : האם אנחנו יכולים להתבונן בהר ללא שהמילה הר תופיע בראשנו?
עבורו התבוננות ללא תגובה היא שלב אחד ואחריו ישנו שלב בו ישנה התבוננות ללא שהמילה של מושא ההתבוננות תופיע בראשנו. ואז נחווה את הטבע האמיתי של הדברים. זה דומה למסך שנעלם פתאום מול עינינו ואנחנו חווים את אותו הר או אותו פרח אבל בצבעים וריחות שלא הכרנו.
הוא רואה בהתבוננות ריכוז ונוכחות עילאית כך ששום מחשבה לא תעבור במוחנו. עד כדי כך.
הוא מבדיל בין מחשבה על עצמך ובין התבוננות. התבוננות היא נקיה וצלולה ללא מחשבה ומילים. נוכחות שאיננו מכירים . לראות את מה שיש כפי שהוא. לחשוב על עצמנו חייב לכלול שיפוטיות ודיעה. אני כזה וכזה. עשיתי ככה וככה כי ..אי אפשר בדרך כזו לעקוף את האגו .
עבורו מחשבה על העצמי קשורה לזמן . מחשבה ומילה יוצרים זמן. התבוננות היא מעבר לזמן ומקום.
האני המותנה אומר :אין לי זמן היום. יום אחד אהיה מואר. יום אחד אני אצליח להשתחרר מהעבר. אני חייב להתקדם. אני חייב להתפתח רוחנית. אלו מחשבות של האני האגואיסטי .
הצופה : פשוט נוכח . ללא זמן. זהו שחרור מכבלי הזמן.
מורה רוחני נוסף בשם אקהרט טולה (מחבר " כוחו של הרגע הזה " ) מדבר על awareness – מודעות או ערנות. כדי שתהיה התבוננות חסרת שיפוטיות חייבת להיות ערנות ונוכחות. ואז מחשבה מגיעה לא תגרור אותנו לעוד מחשבה עד שנתחיל לשקוע בסיפורים על עצמנו וקונפליקטים על העבר ומה עוללו לנו ואיך עשו לנו ואיך ולמה..
עבורו ערנות מייתרת את הניתוח הכמעט נרקיסיסטי שהמערב במיוחד חוטא בו. יש מקום להבנה מאין הגעת ומה גרם לזה אך זה הפך לאובססיה – התעסקות יתר בעבר.
